5.1.25
את התמונה הזאת, שבה אני מופיעה, צילם אחד הנערים שלי ממגמת הצילום שפתחתי לכמה חודשים במעון בית הנער.
למי שלא מכיר, בית הנער הוא מעון ארוך טווח לנערים במצבי סיכון, תחת חסות הנוער.
כשפתחנו את המגמה, לרוב הנערים לא היה שום ניסיון קודם בצילום, בטח לא בלהחזיק מצלמת פול פריים בפעם הראשונה. להיפך – מבחינתם זה היה עוד רעיון מוזר שהבאתי, שבקלות יכלו לקטול. אולי אפילו היה טיפשי או אמיץ מצידי לקחת את הסיכון ולהפקיד בידיהם מצלמות יקרות, בעיקר כשידעתי שיותר קל להם להתווכח, לכעוס, או לבדוק גבולות מאשר להתחבר לרעיון חדש.
אבל לקחתי את הסיכון.
לא התרגשתי מהמבחנים שהם עשו לי, ומבחינתי הדבר הראשון והכי חשוב היה להדליק אצלם את הניצוץ. אחרי שזה קרה, כמו קסם, לאט-לאט התחילו להתגלות שם צלמים.
במגמה צילמנו הרבה, מכל הבא ליד, ובין האובייקטים – אני עצמי הפכתי להיות “כוכבת הצילומים.” מצאתי את עצמי מתועדת ביותר מ-500 תמונות. בהתחלה זה היה מוזר, אבל עם הזמן התרגלתי ואפילו נהניתי לעמוד מול עדשת המצלמה, פשוט זורמת עם הרגעים שהם קלטו.
באחד מהשיעורים, עם אחד מהנערים שכבר התקדם משמעותית בצילום, צילמנו יחד נער אחר שרצה בוק מקצועי. בזמן שאני צילמתי אותו, הוא החליט לצלם אותי.
לאורך היום לא היה לי זמן להסתכל על התמונות, ורק בערב הצלחתי לשבת ולעבור עליהן. ואז הגעתי אליה – תמונה אחת נוגעת ללב, מרגשת, כזו שהנער תפס אותי בדיוק באופן שכנראה אף אחד אחר לא יכול היה.
היום אני בטוחה יותר מתמיד – כל אחד יכול לצלם. ומי שלא?
הוא מפספס את ההזדמנות לבטא את עצמו, ומוותר על האפשרות לתעד רגעים ששווים יותר מאלף מילים.
